הצופה מהצד...

זיכרון ילדות ישן...

קבוצת אנשים המונית ורועשת, התאספה מול המתחם של הגורילות בספארי...

הורים עם ילדיהם, קטנים וגדולים כאחד..

זוכרת שעמדתי לא רחוק מהם וצפיתי בהם בסקרנות רבה..

התנהגות שקשה להסבירה, סוג של התלהבות חייתית, התלהבות נטולת אינטליגנציה אנושית..

הם יצביעו, קראו לגורילות להתקרב, זרקו דברים אל תוך המתחם...

אחד הילדים ( בן 12 פחות או יותר ) פגע באחת הגורילות עם פיתה שזרק .. 
הוא קפץ מרוב שמחה והתרגשות,

" אמא, אמא פגעתי בה את חייבת לראות "..........

הפוקוס שלי עבר אוטומטית אל אותו האמא שעמדה עם חברותיה והייתה עסוקה בניהול שיחה שהייתה נראית לי מהצד יותר כוויכוח. היא אפילו לא הסתכלה לכיוונו של בנה.

הילד ראה שאינו זוכה ליחס מצד אמו, רץ בחזרה לכיוון המתחם וניסה שוב את מזלו בקליעה למטרה ...

ידעתי בתוכי היטב שהוא אינו מחפש להאכילה,

שקעתי בהרהורים עמוקים עם עצמי, מחשבות פילוסופיות הציפו אותי.. על העולם,
על האנשים ועל דרך החיים...

אותה הגורילה ( נראתה מבוגרת בגילה ) המשיכה לשבת באדישות ליד אותם המתקנים שנבנו על מנת לשעשע אותה. ( הם נבנו על מנת לתת לה תחושה של " בית " )...

לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה, הייתי מוקסמת מהכוח שלה, השקט והסובלנות שהיא הפגינה.

ברור היה לי שהיא כבר רגילה להתנהגות כזו או אחרת,

במהלך כל אותו היום הייתי מוטרדת מהשאלה ...

מה אותה הגורילה חושבת עלינו, " על אותם בני האנוש "....